ויקטור פרנקל ולוגותרפיה: המשמעות שמצילה חיים

מי היה ויקטור פרנקל

ויקטור פרנקל (Viktor Frankl, בתעתיק חלופי נכתב לעיתים גם "ויקטור פראנקל") היה פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי שנולד בווינה ב-1905. הוא היה תלמיד של פרויד ושל אדלר, אבל לקח את הפסיכולוגיה לכיוון אחר. ב-1942 הוא נשלח עם אשתו, הוריו ואחיו למחנות הריכוז. אשתו, הוריו ואחיו נספו. אחותו סטלה הצליחה להימלט לאוסטרליה.

אחרי השחרור, בתוך תשעה ימים הוא הכתיב את הספר שפורסם בהמשך באנגלית בשם "האדם מחפש משמעות". הספר תורגם לעשרות שפות, נמכר ביותר מ-16 מיליון עותקים, וזכה במקום גבוה ברשימת הספרים שהשפיעו על אנשים יותר מכל ספר אחר במאה ה-20. פרנקל המשיך ללמד ולטפל עד מותו ב-1997, וייסד גישה טיפולית שלמה: הלוגותרפיה.

מה זה לוגותרפיה

"לוגוס" ביוונית זה משמעות. הלוגותרפיה היא טיפול שמתבסס על ההנחה שהמניע העמוק ביותר של האדם הוא לא הנאה (כמו אצל פרויד) ולא כוח (כמו אצל אדלר), אלא חיפוש המשמעות. כשאדם מאבד את התחושה שיש בחייו משמעות, מתחיל להופיע מה שפרנקל קרא לו "ואקום קיומי": תחושת ריקנות, חוסר טעם, דיכאון.

הלוגותרפיה אומרת שמשמעות לא מחפשים בענן, היא נמצאת תמיד בתוך המציאות הקונקרטית: ביצירה, בקשר עם בן אדם אחר, ובדרך שבה אנחנו בוחרים לקחת על עצמנו סבל שאי אפשר לשנות. שלוש הדרכים האלה למצוא משמעות הן הליבה של הגישה.

"האדם מחפש משמעות" - למה הספר כל כך משפיע

הספר בנוי משני חלקים. הראשון הוא תיאור אישי של מה שעבר במחנות. לא כספר זוועה, אלא כצופה מבפנים שמנסה להבין מה גרם לאנשים מסוימים להחזיק מעמד בעוד אחרים שברו. החלק השני הוא הסבר תיאורטי של הלוגותרפיה. שני החלקים ביחד יוצרים משהו נדיר: ספר עיון שאי אפשר להפסיק לקרוא.

המסר שחוזר לאורך הספר פשוט. מי שהיה לו משהו לחיות בשבילו, מישהו שמחכה לו, ספר שטרם נכתב, ילד שלא ראה - היה לו סיכוי טוב יותר לשרוד. לא כי הוא היה חזק יותר פיזית. כי היה לו "למה".

לוגותרפיה וצמיחה פוסט-טראומטית (PTG)

עשרות שנים אחרי פרנקל, חוקרים בארה"ב נתנו שם רשמי לתופעה שהוא תיאר: Post-Traumatic Growth, צמיחה פוסט-טראומטית. זה לא חזרה לאיך שהיינו לפני המשבר. זה משהו אחר: גילוי שדווקא בתוך השבר נחשפים בנו כוחות, ערכים וקשרים שלא ידענו שקיימים.

המחקרים מראים שאנשים שעוברים משבר קשה, ובוחרים לחפש בו משמעות במקום רק לשרוד אותו, מדווחים על שינוי ביחס לחיים, על קשרים עמוקים יותר, ולפעמים גם על מציאת ייעוד חדש. הלוגותרפיה הייתה הראשונה שאמרה את זה בקול, הרבה לפני שלמדע היה לזה שם.

איך משתמשים בזה היום, בחיים האמיתיים

במצב של משבר אישי, של אובדן או של תקופה ארוכה של אי-ודאות, הגישה של פרנקל נותנת שאלה אחרת לשאול. במקום "למה זה קרה לי" - "מה אני יכול לעשות עם זה". זו לא שאלה שמבטלת את הכאב. היא פותחת בתוכו פתח קטן של בחירה.

גם בארגונים זה עובד. אחרי 40 שנה של ניהול בחברות גלובליות אני יודע שצוותים שמרגישים שיש להם משמעות עוברים שינויים קשים אחרת לגמרי מצוותים שעובדים בלי "למה" ברור. מנהל שלמד לעצמו לחשוב בשפה של פרנקל מצליח להוביל אנשים דרך תקופות לא פשוטות בלי לאבד אותם בדרך.

פרנקל לא נשאר רעיון אקדמי. אפשר לקרוא לזה "חוסן נפשי" או "תפיסת משמעות". בסוף זו אותה יכולת: לעצור, להכיר במה שאי אפשר לשנות, ולבחור איך להמשיך משם.

כשהרעיונות האלה מגיעים לצורת הרצאה על חוסן ומשמעות לארגון או קהילה, השאלה היא לא רק מה מדברים, אלא איך בוחרים מרצה שמביא איתו גם עומק מקצועי, גם רגישות אנושית וגם כלים שאפשר לקחת הלאה.

שאלות ותשובות על ויקטור פרנקל ולוגותרפיה